כוססים ציפורניים? משחקים בשיער? מקפיצים את הרגל? כדאי שתדעו מה כל התנהגות כזו מספרת עליכם..

לפני שבוע בסדנה של מגייסות בארגון גדול, ניגשה אליי מנהלת משאבי אנוש ושיתפה אותי שממש עכשו כשנפתחו שוב הראיונות הפרונטליים, שבוע שעבר ישבו 3 מרואיינות וחיכו מחוץ לחדר שלה לפני ראיון עבודה, היא עברה במסדרון ובמבט מהיר הבחינה שבעודן ממתינות ישובות על כסאות- אחת מהן כוססת ציפורניים, השניה ממוללת את שיערה והשלישית מקפיצה את רגלה בעצבנות. 

אותה מנהלת משאבי אנוש מיד שאלה אותי : אז מה זה אומר?? אלו התנהגויות שאני חושבת שאני אמורה לדעת את הפרשנות שלהן.. וגם- נורא מעניין, היא הוסיפה, ברור שהג'סטות האלו מעידות על מתח מובן לפני ראיון, אבל מה שמעניין זה  למה כל אחת בחרה לעשות ג'סטה שונה, זה בטח מספר משהו אחר על כל אחת, לא?

מה הביטויים החיצוניים שלך?

לכל אחד מאיתנו יש ביטויים חיצוניים להפרעות פנימיות. לכל אחד ואחת. יש כאלו שיודעים להסתיר את זה טוב ורק בחדרי חדרים כוססים ציפורניים, אבל חלקנו לא מצליחים להסתיר את אותן התנהגויות ומוצאים את עצמנו מקפיצים את הרגל באמצע פגישה או בראיון עבודה, משחקים עם השיער, מוציאים קנאקים, משחקים עם עט ביד, משפשפים את העין, מושכים באף..והרשימה היא אינסופית..

ברור לנו שזה "הרגל שצריך להיפטר ממנו" אבל מה שיותר מעניין פה זה מה מסתתר מאחורי כל התנהגות כזו, ואיך היא משפיעה לא רק על מי שמולי אלא איך היא משפיעה גם עליי. על השדר שאני משדרת לא רק החוצה אלא גם פנימה-  השדר שאחראי גם על איך אני תופסת את עצמי , איזה דפוסים מנהלים אותי וכמה כח והשפעה יש להם על חיי.

משחק בשיער-

 בדרכלל נשים נוטות לשחק או להתעסק עם השיער יותר מגברים, למה כשאנחנו משחקות בשיער זה מתפרש לצד השני כאילו אנחנו לא לגמרי איתו, או מרוכזות בעצמינו? יש גם כאלו שיפרשו את זה כניסון לפיתוי אם זה מלווה במבט מפלרטט..

אז מה בעצם השדר שאנחנו מעבירות כשאנחנו משחקות בשיער?

יש כל מיני דרכים לשחק בשיער, לפעמים אנחנו מזיזות את השיער מצד לצד- ולרוב זה יספר על ניסיון לשנות אנרגיה, לגוון, להפתיע, להיות בזרימה,"חדש חדש חדש".  אבל בואו נדבר דווקא על הנטייה שלנו למולל את השיער, אני בטוחה שרבות יזדהו עם זה. הג'סטה הזו קודם כל תרגיע אותנו. כן.. זה מאוד מרגיע…- אותנו! עד כדי כך שזה יכול להסגיר שמשהו מציק לנו ואנחנו אכן זקוקות להרגיע את עצמינו באותו הרגע, אבל מבחינת השדר שאנו משדרות זה בדרכלל לא יסתכם רק בזה. הסביבה, במקרים רבים תפרש אותנו ברגעים אלו כאילו אנחנו "לא לגמרי שם" וייתכן שתרגיש שאנחנו מנותקות, לא מרוכזות ואף מביטות מהצד מה שלעיתים ייתן תחושה של התנשאות, ריחוק וביקורת.

כסיסת ציפורניים-

אם אתם מאלו שחוטאים בכסיסת ציפורניים- זה חשוב עבורכם.

בוא נדבר רגע על ציפורניים. מה זה ציפורניים? ציפורניים הן בין היתר הנשק שלנו. כמו כן הן גם הגנה על מערכת העצבים, דמיינו מה קורה כשנתלשת לנו ציפורן… אז הרבה פעמים, בטח שמתם לב, שכשאתם כוססים ציפורניים, הסביבה מגיבה לזה די מהר. חלק יבקשו מכם להפסיק, ומי שלא- נוכל לזהות תגובות בהבעות הפנים שלהם. מעט מאוד אנשים נשארים אדישים למחווה זו. הרבה מאיתנו מפרשים כסיסת ציפורניים כסימן למתח, כמאפיין מעט ילדותי, חלק אפילו לא יקחו אותנו ברצינות בזמן שאנו מנהלים איתם שיחה ובמקביל כוססים ציפורניים.. ולמה? בואו נפרק את זה. אמרנו שציפורניים הן הנשק שלנו, אז בעצם כשאנחנו כוססים ציפורניים אנחנו מכרסמים לעצמנו את הנשק.. אולי לא לגמרי בטוחים בנשק שלנו? זו אחת הסיבות שאנשים מולינו יקחו את זה למקום של חוסר ביטחון, ילדותיות ולכן לא יסמכו עלינו או על העמדה שאנו נוקטים. במקביל, אנחנו גם מקלפים את שכבת ההגנה על מערכת העצבים שלנו והופכים עצמנו חשופים יותר, פחות מוגנים ומכאן גם החיבור בין מי שכוסס לאדם עצבני או "על הקצה".

הקפצת הרגל-

כולנו יודעים שהרגל זה מזוהה עם לחץ, אבל אופן ההקפצה, הקצב, האינטנסיביות וכיוון הטיית הרגל- כל אלו יספרו על עומק החוויה שהאדם חווה ברגע הנתון.

הרגליים אחריות על הניידות והיציבות שלנו בחיים, לא רק על היציבות הפיזית אלא גם המנטלית, לכן כל ג'סטה שאנו עושים עם הרגליים מספרת בעיקר על המיקום המנטלי שלנו בכל מה שקשור ליציבות .

כאשר אנו מקפיצים את הרגל במהירות ובתנועה חדה השדר לרוב יהיה ש"אנחנו על הקצה", שאנו מרגישים אי שקט בעומק היציבות שלנו, שהרגליים היו רוצות להיות בתנועה יותר מאשר בישיבה כרגע ושבסהכ לא נותר לנו שקט או ריכוז רב לשיחה ממושכת. 

כיוון הטיית הרגליים לרוב יספר לנו על בחירתן/ העדפתן "לאן להגיע" או עד כמה אנחנו נוכחים כרגע במפגש. לרוב כאשר כפות רגלינו ינטו החוצה ולא לכיוון הצד השני, הוא עלול לחוש שאנחנו כבר "חצי דרך החוצה מהשיחה" ובצדק.

גם הנטייה שלהן להתכנס פנימה או להפתח (כעמידה ראשונה בבלט) תספר על על כמה, בעומק המנטלי של היציבות שלנו אנחנו מכונסים פנימה בעצמנו או פתוחים ומוכנים להיחשף לסביבה.

הכל מתחיל ברגליים, הן האיבר שמחבר בינינו לבין הקרקע, הן נושאות את נטל הגוף ויש להן אחריות רצינית על השדרים שאנו משדרים, גם אם הן מסתתרות מתחת לשולחן ונדמה לנו שלא רואים אותן- מה שקורה להן ישפיע קרוב לוודאי על שארית הגוף.

ובחזרה לסיפורנו—

אז לגבי אותן מועמדות לתפקיד, "קרוב לוודאי שהן היו בלחץ" , השבתי לאותה מנהלת משאבי אנוש, אבל המחוות הספציפיות האלו יכולות לספר לנו גם על האופן בו האדם מתמודד עם לחצים, על הטמפרמנט שלו, הסבלנות, הנוכחות, עד כמה הוא מגיע פתוח או סקרן ועוד.. העניין הוא שהמרואיין לא לבד בסיטואציה. אם אנחנו נדע לזהות את הסממנים האלו ולהבין אותם, נוכל למקסם את ההזדמנות שלנו להכיר אותו יותר לעומק, דווקא לא להתרשם באופן שטחי מהקפצת הרגל או אכילת השפתיים אלא לנטרל הפרעות מובנות לחלוטין של מתח, לקלף שכבות ולדאוג שלא פספסנו מועמד פוטנציאלי ראוי, לא שפטנו אותו על סמך ג'סטה אחת או אחרת אלא יצרנו גשר לתקשורת אפקטיבית ומאפשרת כי רק כך אנחנו יכולים להיות באמת פנויים לגייס את האנשים המדוייקים עבורינו.