הכול מתחיל ברגליים


נכון שאף אחד מאיתנו לא נכנס לרכב ומתחיל לנהוג בשניה שהוא מתיישב? אנחנו בדרכלל נכנס לרכב, נסדר את הכסא, את המראות, נשים חגורה וכו' וכל זה כדי לייצר לעצמנו קרקע בטוחה לנסיעה. אבל תראו איזה קטע- כשאנחנו נעמדים לדבר מול אנשים אנחנו לא בהכרח מתעכבים על לסדר לעצמנו את הקרקע! הדימוי של הרכב מאוד רלוונטי לכל סיטואציה שבה אנחנו מצפים מעצמנו לתת פרזנטציה טובה, זה יכול להיות כשאנחנו עומדים מול קהל, מלמדים, מעבירים סדנה או אפילו בדייט .. איך מסדרים קרקע נעימה ובטוחה לפני שמתחילים לדבר מול אנשים? איך מסדרים את הסט אפ הנכון?

הרגליים אחראיות על הניידות והיציבות שלנו, לא רק מבחינה פיזית אלא גם על היציבות המנטלית.
למרחק בין הרגליים ולכיוון כפות הרגליים יש הרבה משמעות
רובינו לא נעמוד על רגל אחת מהסיבה הפשוטה שזה לא מקנה לנו יציבות, לא מכירה אנשים שיבחרו לעמוד על רגל אחת אלא אם יש בעיה מובנית.
כשהרגליים שלנו צמודות יחסית אחת לשניה אנחנו תופסים מרחב קטן, מצמצמים לעצמנו את היציבות. יהיה לנו מאוד קשה להרגיש יציבים ובטוחים בעמידה כזו, דחיפה קלה ונפלנו. ההשפעה של זה תהיה שמנטלית יהיה לנו קשה לייצר תחושת ביטחון, כי הבסיס שלנו- הקרקע שלנו לא יציבה מספיק, כלומר- זה עלול גם לשדר לסביבה חוסר ביטחון, ניסיון לצמצם לעצמנו את הנוכחות וגם עלול להקשות על שאר המחלקות לשדר ביטחון- על הקול, החזה, הידיים וכו'..
לעומת זאת כשאנחנו עומדים במרחק גדול באופן לא פורפורציונלי לגוף שלנו- זה לרוב סימן שאנחנו זקוקים ליותר ביטחון ביציבות, ליותר נוכחות, איפה למשל פוגשים את זה ?בקרבות מגע, קראטה, ג'ודו.. מכיוון ששם יש צורך לחזק את היציבות כ"הכנה להתקפה". ולכן עמידה כזו עשויה לשדר השתלטות על מרחב או ממקום של חסך בביטחון או ממקום של עודף ביטחון.
מרחק ברוחב אגן פלוס מינוס ישדר יציבות מאוזנת, ביטחון פשוט ללא מאמץ.
כיוון כפות הרגליים שלנו גם הוא ישפיע על השדר שנשדר.
מכירים את התופעה הזו שכפות הרגליים מתכנסות פנימה או בדיוק ההיפך, נפתחות קלות ויוצרות זווית פתוחה?
אז כשכפות הרגליים שלנו מכונסות פנימה- ישנה התכנסות בכל מה שקשור ליציבות שלנו כרגע , אנחנו פחות פתוחים לסביבה וככל הנראה זה יורגש.
כשכפות הרגליים שלנו בזווית פתוחה, מי יותר ומי פחות- השדר הוא שבעומק, בתשתית כרגע – אנחנו פתוחים יותר לעולם, פונקציית היציבות פחות מכונסת פנימה. מנח זה יזמין תקשורת ביתר קלות ויהיה לזה אימפקט מיידי מהסביבה. ברור שאם הזווית תהיה פתוחה מאוד, באופן כזה שתקשה על היציבות שלנו, יהיה בזה אלמנט של התפזרות "אני לא פה ולא שם", לא ב"כאן ועכשו", שזה מבחינתנו- יתקבל כשהרגליים יהיו מקבילות זו לזו.
_________
לכולנו יש חתימה פיזית, דפוסים פיזיים שסיגלנו לעצמנו עם השנים, זה בא לידי ביטוי בכל מחלקה ומחלקה בגוף וכשמדובר ברגליים- לא סתם כשאנחנו שומעים צעדים מתקרבים אלינו, אם מדובר במישהו שאנחנו מכירים ייתכן ורק עפ"י שמיעת הצעדים נזהה במי מדובר.
הצעדים שלנו, הסאונד שלהם, הקצב, העוצמה ועוד.. יוצרים מין סוג של חתימה פיזית. ברור שאם ננעל נעל עקב או מגף זה ישפיע על אופי הצעדים אבל עדיין, מאפיינים מסוימים שקיימים באופן ההליכה שלנו ישארו ויספרו לא מעט על מבנה האישיות שלנו.
למשל אנשים שנוטים לדרוך בחוזקה , דואגים שישמעו כל צעד שלהם ע"י כך שהם מטביעים חותמם בכוח ברצפה, זה יכול לספר על קיבעון מסוים, עקשנות, כשהשוואה לילד קטן שרוקע ברגליו כשהוא רוצה לשדר "לא רוצה!" או על רצון עז להשאיר חותם, לקבל תשומת לב.
גרירת כף הרגל לעומת זאת יכולה להתפרש כעייפות, זלזול, הימנעות, חיפוף, חוסר התחייבות ולהעיד על אנשים פחות מקורקעים.
דריכה יסודית, כשהבן אדם דואג להעביר את כל כף הרגל בהמשכיות על הקרקע, מאפיינת אנשים שמודעים לגוף שלהם, מספרת בדרכלל על אנשים יסודיים שאם יתחילו משהו – גם יסיימו אותו.

אלו מאיתנו שדורכים בעיקר על קצות האצבעות- לרוב זה יספר על אמביציה להתקדם, להיות בשליטה, לתכנן, " להגיע גבוה" אבל במקרים מסויימים זה גם יכול להעיד על אנשים " מעופפים" ופחות מחוברים לקרקע.

כף הרגל לא רק מחזיקה אותנו ומחברת אותנו פרקטית לקרקע, יש לה הרבה אחריות על שאר השדרים כי במובן מסויים הכל מתחיל שם, באדמה ולכן היחס שלנו לכף הרגל, אופן החיבור שלנו אליה והאחיזה שלה – כל אלו ישפיעו על שארית השדרים בגוף, על הקול שלנו, רמת הזקיפות, השימוש בידיים ועוד..

טיפ ממני- תדאגו לפחות פעם ביום לכמה דקה להוריד נעליים וגרביים וללכת יחפים. רק עצם התחושה הזו תחזיר את הפוקוס והמודעות לאיבר הכלכך חשוב הזה שהרבה פעמים אנחנו שוכחים ממנו.