יושבים בדייט או במסעדה עם חברים ולא מצליחים להנות מהמנה שלכם כי קצב האכילה של מי שיושב לצידכם מטריף לכם את הדעת? מוכר.
אז מה הנטייה שלכם? אכלנים מהירים או איטיים?
האמת היא שזה לא נגמר באכילה איטית או מהירה, יש כאלו בינינו שלא רק אוכלים מהר אלא בקושי בולעים וכאלו שמפרידים מרכיבים במנות, כאלו שמציפים את הצלחת ברוטב ועוד מגוון דפוסים הקשורים להרגלי האכילה שלנו. ולא, אני לא מדברת על דיאטות או דימוי גוף אלא על המסרים הלא מילוליים שאנחנו מעבירים דרך הרגלי האכילה שלנו. גם לסביבה וגם לעצמינו פנימה.
אדם שאוכל מהר , בולע ובקושי מעכל- ישנה סבירות שגם היחס לצריכת תוכן יהיה אצלו דומה. מה שנקרא "בולע ופולט" לא יירד לעומקם של הדברים, לא יפנים את התוכן לעומק. זה כמובן לא בהכרח אלא תלוי מרכיבים נוספים אבל הסבירות קיימת.
אדם שאפילו מזון חם לועס מהר ומקבל אינסוף כוויות בלשון- ייתכן שמדובר באנשים משימתיים, שיש להם קושי בדחיית סיפוקים, רצון לעשות "וי", עם סבירות לפזיזות.
אדם שלוקח את הזמן , חוקר את האוכל ולועס מאוד לאט- ישנה סבירות גבוהה לאדם אשר מתעמק בתכנים, חוקר ויורד לעומקם של הדברים.
נוסיף לאדם שאוכל לאט גם את התכונה של בררנות- אני בטוחה שאתם מכירים את האנשים שמפרידים את המרכיבים במנות במסעדות. " אני רוצה סלט יווני אבל עם הגבינה בצד, בלי בצל, אגוזים בצד וכו,…" ייתכן שאותם אנשים יהיו בררנים באותה המידה גם בחיים- ימצאו די בקלות פגמים (כולנו, אגב אם נחפש נמצא אינסוף פגמים) תהיה להם דעה על כל דבר, ואולי לא יהיו מסוגלים להנות מהמציאות כמו שהיא, בקלות.
אדם המטביע מזון ברטבים- אלה שתמיד יבקשו אקסטרה רוטב, ויוסיפו קטשופ או שמנת..ייתכן שמדובר באנשים שמחפשים רוך/ ריפוד. שיש להם נטייה "לכסות" את המציאות, לרפד אותה, אולי בגלל איזה קושי לקבל את הדברים כפי שהם.
שוב, הפרשנויות האלו הן כמובן לא היחידות ולא בהכרח כל מי שאוכל לאט הוא אדם מעמיק כי כאמור ניתוח שפת גוף אמיתי לוקח בחשבון מס מרכיבים ולא מתבסס על אחד או שניים, אבל מה שכן מעניין הוא שאופן האכילה שלנו, כמו כל דפוס פיזי אחר, יכול להתחיל לספר לנו משהו על תהליכי הנפש שלנו.
#vered_feldman #סודות_שפת_הגוף
#שפשוף_עיניים
יש כאן משפשפי עיניים בקהל? לא כאלו שפעם בכמה זמן מגרדים את העין אלא כאלו שמוצאים את עצמם לא מעט חופרים קלות בגירוד עיניים.
כשאנחנו עושים את זה ייתכן שאנחנו בסה"כ רוצים להרטיב את העיניים כי אנחנו מרגישים יובש , והעיניים אכן נוטות להתייבש, אבל בואו נדבר על מה אנחנו עלולים לשדר אם יש לנו את הנטייה הזו ואיך הסביבה עשויה לפרש את זה.
הפונקציה של עיניים- היא לראות. ולכן התעסקות עם העיניים הרבה פעמים תספר על היחס שלנו למציאות שאנו רואים כרגע מול העיניים.
שפשוף עיניים יכול להסגיר ניסיון להרוויח זמן, להבין יותר טוב מה אנחנו בעצם חושבים על מה שאנחנו רואים מולנו ואיך אנחנו מעוניינים להגיב על זה. אבל בהרבה פעמים, הצד השני עלול לקחת את המחווה הזו באופן אישי ולפרש את הסיטואציה בצורה כזו שאנחנו אולי לא כל כך אוהבים את מה שאתם רואים מול עיננו כרגע, משמע- אותו. לא תמיד הצד השני יבין מדוע הוא נפגע או מרגשי עלבון אבל משהו בתת מודע שלו עשוי לפרש את הדברים כך.
אז בפעם הבא שאתם מוצאים את עצמכם "חופרים" בעין זכרו שקיימת האפשרות הזו ואם אינכם מעוניינים להעביר את המסר הזה נסו לקרב ולתת לצד השני תחושה נעימה שתעדן או תטשטש את הפרשנות שאולי התגנבה דרך שפשוף העין.
יש לכם שאלה שתרצו שאענה עליה?
כתבו לי כאן בתגובות או בהודעה פרטית!
#vered_feldman , #סודות_שפת_הגוף
, #FAO
הביקור של ביידן מציף מלא שאלות, אחת מהן קשורה לאגרוף שהוא הושיט לבנט.
להושיט אגרוף במקום לחיצת יד זה קוד שהתחיל בקורונה והופנם גם לתרבות שלנו וגם לשל האמריקאים.
תחשבו על מתאגרפים- למה הם מכווצים את היד לאגרוף? כדי לרכז את הכוח והעוצמה למקסימום. בעיני זה אותו הדבר אצל ביידן , קצת כמו לסמן " זה הולך להיות מפגש עוצמתי" או "ביחד ננצח".
ברור שאגרוף יכול גם לשדר כוחניות / התכנסות/ המנעות מעצם הכיווץ של היד וההקשר הכוחני של אגרוף, אבל אצל ביידן, ביחד עם שאר השדרים אני מחברת את זה דווקא לביטוי של חום ועוצמה. רצון לשבור את המוסכמה של לחיצת היד הרשמית ולשבור את הקרח.
#שאלות_תשובות
נכנסים לחדר ומיד שומעים אתכם? אז הנה כמה דברים שאתם עלולים לשדר ממש בשניות הראשונות:
הסביבה שלנו רגישה מאוד לווליומים, ורק מעצם הווליום של קולינו אנחנו ,במודע או לא במודע, משדרים מסרים מסויימים. למשל ווליום גבוה במיוחד עלול
להתפרש כהשתוקקות לתשומת לב, יכול גם להעיד על חוסר מודעות חברתית, שתלטנות, תחרותיות וכעס. ולעומת זאת ישנם מקרים של ווליום גבוה במיוחד שיעידו דווקא על חוסר בטחון, על אנשים אשר לא מאמינים שיקשיבו להם אחרת, לכן הם משתמשים בקול רם במיוחד, ראו דוגמת מורה שמראש לא מאמין שיצליח להחזיק את הריכוז של כיתתו.
ומה קורה כשאנחנו דווקא נוטים ללחוש או לדבר בווליום חלש במיוחד?
במקרים כאלו קודם כל קיימת סבירות שהסביבה תפרש אותנו כחסרי ביטחון- " לא ראויים שישמעו אותי" או כעייפים ומדוכדכים. אך ישנה גם האפשרות שהווליום החלש שלנו דווקא יתפרש כמו בקשה לתשומת לב ע"י כך שאנו גורמים לאנשים להתאמץ כדי לשמוע אותנו ובכך מצליחים להשיג שליטה על הסיטואציה: "אתם תעשו מאמץ להגיע אליי במקום שאני אתאמץ להגיע אליכם", במקרים כאלו קיימת סכנה שיפרשו אותנו כשתלטניים, במקרים קיצוניים יותר זה יכול להתפרש אפילו כניסיון לאיים.
למי מכם קורה שבכל מיני סיטואציות הקול שלכם מתחיל לרעוד? המתח, ההתרגשות והפחד- משפיעים על הקול.
קול רועד עלול לשדר לעיתים קרובות רוגז, עצבנות ונוירוטיות (אם הווליום גבוה)
אך לפעמים גם התרגשות, הססנות, פחד לקפוץ למים ולהשיג את המטרות, וחוסר יכולת להתמודד עם הלחצים ( אם הווליום נמוך).
ישנן הרבה אפשרויות לפרשנויות של הקול שלנו, המפתח הוא להתחיל לבחון את הנטיות הטבעיות שלנו וללמוד לאט לאט "איזה שדר הקול הטבעי שלי משדר?" בהכרה הזו כשלעצמה יש ערך עצום וזה יכול לעשות סדר בבחירה על מה לשים את האנרגיה שלי ועל איזה מסרים כדאי לי לעבוד יותר חזק כדי להשלים ולבנות את התדמית הרצויה ביותר מבחינתי.
#vered_feldman , #סודות_שפת_הגוף
, #FAO
עם איזה תיק אתם הולכים ומה זה מספר עליכם?
תיק הוא בעצם מחסן לתכנים, הוא מכיל בתוכו את כל מה שהאישיות שלנו זקוקה לו מבחינת תוכן, לא סתם יש טיפוסים שמסתובבים ללא תיק רוב הזמן וכאלו שסוחבים איתם "את כל הבית".
ישנם כמה מאפיינים שניתן לראות באופן די ברור דרך תיקים, רמת הסגירה,
לפי רמת הסגירה של התיק ניתן להבחין על רצונו של האדם להסתיר תכנים פנימיים, על היחס של האדם לסודיות.
אנשים שאף פעם לא סוגרים את התיק- בדרך כלל לא שמים את הדעת לפרטיות / סודיות, לעומת אלו שיסגרו גם עם הריצ'רץ , גם עם התיקתק וגם עם התופסן.
יש תיקים שמספרים על רצון להשתייכות – תיק משרדי למשל מספר על אדם עם עבודה רצינית, תיק גב- יכול לספר על היותי סטודנט, תיק של מטייילים וכו'
יש תיקים שאיך שהפנים שלהם נראה- מספרים על רצון לסדר ומשמעת וכאלו שמעידים על פיזור. עד כמה כאוס יש בתוך התיק, סנדויצ'ים מלפני יומיים, עטיפות של מסטיק וכו' או ההיפך הגמור – יש ארנקון לכל אביזר, או מספיק תאים להפריד בין האלמנטים השונים (סדר וארגון ברמה קיצונית ואף אובססיבית, תלוי במידת ההקפדה)
גודלו של התיק יספר בי היתר על המיכל שלנו לתכנים.
תיק גדול המכיל מעט חפצים יכול להעיד על בן אדם עם רצון עמוק וגדול להכיל תכנים אך ללא כיסוי של תכנים במבנה האישי, "אדם שרוצה הרבה ויש לו מעט יחסית".
לעומת זאת- מכירים את זה שהתיק בקושי נסגר וצריך ממש לדחוס את התכולה שלו על מנת שייסגר? כאן מדובר בגודל מיכל קטן שבקושי מאכלס את תכניו, "עולה על גדותיו מבחינת תכנים במבנה האישיות", ובמקרים כאלו ייתכן ומדובר באדם אשר רוצה ומעוניין בתוכן רב אבל המיכל שלו עדיין קטן מכדי להכיל את התוכן.
התיק שלנו מספר לא רק על הבחירות האסטטיות שלנו (גם) אלא גם על היחס שלנו למיכל הריגשי והפרקטי שלנו לתוכן אותו אנו חווים ונושאים איתנו ממקום למקום.
#נגיעות_באף
האגדה מספרת שמי שנוגע באף ככל הנראה משקר. יש גם אמונה תפלה רווחת שאומרת שאם עשינו אפצ'י סימן שמישהו דיבר עלינו. אז בואו נפתח את זה יותר לעומק.
בשפת גוף לכל איבר יש אחריות על שדר מסויים ולכל איבר יש פונקציה ברורה. העיניים אחראיות על הפונקציה של הראייה שלנו, האזניים- על השמיעה.
האף אחראי על האיזור הרגשי בפנים שלנו (והפנים בכללותם על האיזור הקוגניטיבי) ולכן נגיעות באף יספרו בדרך כלל על איזה קונפליקט פנימי רגשי כלשהו שהבן אדם עובר כרגע לכן, זה לא חייב בהכרח לספר על שקר או על משהו דרמטי אבל כן על מחשבה או מצוקה ריגשית.
כל נגיעה שלנו בכל איבר בפנים היא תגובה של שינוי או תחושה מסויימת שאנחנו חווים באותו רגע נתון, והיא תגרור אחריה (או לפניה) ביטויים פיזיים נוספים, לכן על מנת לפסוק האם הבן אדם שמולינו דובר אמת או לא יש לבחון מספר מרכיבים יחד ולא להסתמך על נגיעה או על ג'סטה אחת, יחד עם זאת אי אפשר להתעלם מהעובדה שאם תחושה מסוימת הביאה אותנו לגעת באף (או באיברים קרובים אליו באיזור הפנים) היא כנראה מעידה על קונפליקט או אי נוחות פנימי שמתחולל בתוכנו ברגע הנתון.
#vered_feldman #סודות_שפת_הגוף
#נגיעות_בסנטר
לא סתם הפסל של האיש החושב של רודן מניח את סנטרו על אגרוף היד כאילו נתמך בידו על מנת לחזק את מחשבתו. הרבה פעמים כשאנחנו רואים אדם נוגע, מגרד או מלטף את הסנטר אנחנו מסיקים שבאותו הרגע הוא חושב, מתלבט או הוגה רעיון. בשפת גוף לכל איבר יש אחריות על שדר מסויים. הסנטר אכן משקף את הבסיס הקוגניטיבי שלנו. כשאנחנו מגרדים או מעסים את איזור הסנטר אנחנו באיזה שהוא אופן בדיאלוג הפנימי בתוך "עולם השכל" שלנו – מחפשים תשובה או הסבר, מנסים להגיע לעומק של המחשבה הקוגניטיבית שלנו. גם הנטייה לגעת בזקן שלנו- מייצרת שדר דומה- השיער שאנו מגדלים על הזקן מעבה את הנפח והעוצמה של הסנטר ועל כן- נגיעות בו משדרות ניסיון להתחבר לאמונה עמוקה או ניסיון למקד את מחשבה
מהמקום הכי עמוק שלה, ראו ערך הרבנים אשר מגדלים זקן ארוך בין היתר כסמל סטטוס לאמונתם החזקה. גם נגיעות במצח דרך אגב, יספרו על ניסיון לאמץ או לגייס את המחשבה אבל לא בהכרח מהמקום העמוק שלה אלא יותר מהעולם האסטרטגי והניהולי שלנו. מכאן אנחנו למדים שכל תנועה בכל איבר בפנים שלנו "תתבל" את המסרים שלנו בתבלין מעט שונה וזה הקסם של עולם שפת הגוף.
#סודות_שפת_הגוף #vered_feldman
אכילת שפתיים-
נעים מאוד, אני ורד ואני כבר שנים אוכלת את השפתיים שלי. כן, לכל אחד מאיתנו יש את ההרגלים שלו..
בסדנאות שלי אני פוגשת מלא אנשים שמספרים לי שגם הם מוצאים את עצמם כשהם בלחץ או ריכוז נושכים את השפתיים. אז מה זה אומר? בואו נפרש את זה.
השפתיים ממוקמות בפנים, באיזור "הקוגניטיבי" והם אחראיות בין היתר על הזרימה שלנו, בכל מה שקשור לאזור הקוגניטיבי. כשמישהו מולינו מהדק את השפתיים מאוד חזק, זה יכול לבוא לידי ביטוי גם בחיוך נעול – זה ברור , כולנו ישר מרגישים את זה – הוא נועל את הזרימה- רובינו נפרש את זה כמחווה שלילית, כאילו "הוא מחייך אבל זה לא חיוך אמיתי" או שאולי "הוא מכווץ או סגור באופן כללי" .
כשאנחנו אוכלים את השפתיים אנחנו בעצם מנסים לפצח משהו בזרימה הקוגניטיבית שלנו. לי אגב זה קורה בעיקר כשאני מקשיבה ונדרשת להיות בריכוז גבוה ומה שבעצם קורה לי זה שאני מנסה תוך כדי לגייס את הזרימה הקוגניטיבית שלי כדי להבין לעומק..
יש כאלו שעושים את זה באופן עדין, יש כאלו שפוצעים את עצמם- כל ניואנס כזה מלמד אותנו עוד יותר על הנטייה האישית של אותו הבן אדם , מה מניע אותו ,ועל דרך ההתמודדות שלו באותו הרגע.
משחק בשיער-
בדרכלל אלו אנחנו הנשים שנוטות לשחק או להתעסק עם השיער שלנו יותר מגברים (גם אצלם זה קורה , רק פחות ולפעמים דוקא עם שיער הפנים: הזקן או השפם ואז משמעות השדר תהיה שונה)
למה כשאנחנו משחקות בשיער זה מתפרש לצד השני כאילו אנחנו לא לגמרי איתו, או מרוכזות בעצמינו? יש גם כאלו שיפרשו את זה כניסון לפיתוי אם זה מלווה בחיוך ממזרי ומבט מפלרטט..
אז מה בעצם השדר שאנחנו מעבירות כשאנחנו משחקות בשיער?
יש כל מיני דרכים לשחק בשיער, לפעמים אנחנו מזיזות את השיער מצד לצד- ולרוב זה יספר על ניסיון לשנות אנרגיה, לגוון, להפתיע, להיות בזרימה,"חדש חדש חדש". אבל בואו נדבר דווקא על הנטייה שלנו למולל את השיער, אני בטוחה שרבות יזדהו עם זה. הג'סטה הזו קודם כל תרגיע אותנו. כן.. זה מאוד מרגיע…- אותנו! עד כדי כך שזה יכול להסגיר שמשהו מציק לנו ואנחנו אכן זקוקות להרגיע את עצמינו באותו הרגע, אבל מבחינת השדר שאנו משדרות זה בדרכלל לא יסתכם רק בזה. הסביבה, במקרים רבים תפרש אותנו ברגעים אלו כאילו אנחנו "לא לגמרי שם" וייתכן שתרגיש שאנחנו מנותקות, לא מרוכזות ואף מביטות מהצד על הסיטואציה, מה שעלול לעיתים לתת תחושה של התנשאות, ריחוק וביקורת.
אלו כמובן לא הפרשנויות היחידות למשחק בשיער, כי כמו שאמרתי, יש המון סוגים שונים של משחק בשיער , וחשוב לזכור לא לשפוט את המחוות האלו כשלעצמן אלא להוסיף להן עוד ועוד מרכיבים של התנהגויות פיזיות שונות ורק כשנחבר את כולן נוכל להתחיל להבין יותר ויותר לעומק מהם המסרים שאנו קולטים.
לעיסת מסטיק
בואו לא נשלה את עצמנו, זה לא נותן לנו מראה cool. הסיבה שאנחנו מרגישים cool וזה נכון גם לגבי עישון (עוד התעסקות עם הפה) היא כי הפונקציה של השפתיים – היא זרימה של נוזלים. השפתיים הן איזור שאחראי על זרימה ועל שדרים של זרימה, לא סתם ליקוק השפתיים משדר ניסיון לפיתוי או "מחשבה על סקס" וכשאנחנו לועסים מסטיק אנחנו כביכול מזרימים תנועה באיזור הזה והתחושה הפנימית היא של " אני זורם, אני ספונטני, אני cool.." אבל השדר שאנחנו משדרים הוא כמעט ההיפך הגמור- זה נותן תחושה שאנחנו חסרי סבלנות ועסוקים בלספק את החסכים של עצמנו כרגע, לכן לא מעט פעמים הסביבה תפרש את זה כזלזול, חוסר הקשבה, חוסר פניות כלפי הצד השני.
אם אתם חוששים מריח רע בפה- תלעסו מסטיק ותוציאו אותו לפני שאתם מגיעים למפגש. שימו לב לשדר
#שאלות_תשובות
#שימו_לב_לשדר
#סודות_שפת_גוף
מכירים את האנשים שיושבים ונוטים להקפיץ את הרגל ? קראו מה זה אומר עליהם 
הרגליים אחריות על הניידות והיציבות שלנו בחיים, לא רק על היציבות הפיזית אלא גם המנטלית, לכן כל ג'סטה שאנו עושים עם הרגליים (בין אם בעמידה או בישיבה) מספרת בעיקר על המיקום המנטלי שלנו בכל מה שקשור ליציבות שלנו כרגע אני במילים פשוטות: כמה בטחון יש לנו כרגע בעומק, בבסיס.
כאשר אנו מקפיצים את הרגל במהירות ובתנועה חדה השדר לרוב יהיה ש"אנחנו על הקצה", שאנו מרגישים אי שקט בעומק היציבות שלנו, שהרגליים היו רוצות להיות בתנועה יותר מאשר בישיבה כרגע ושבסה"כ לא נותר לנו שקט או ריכוז רב לשיחה ממושכת. אבל אני אוסיף ואגיד שבמקרים מסויימים הקפצת הרגל יכולה לסמן דווקא על מוטיבציה ורצון להניע תהליכים, אם למשל נוסף לשדר הנ"ל- מבט ישיר ויציב, חיוך רחב, ישיבה בעומק הכסא והבעת עניין וריכוז רב במתרחש בחדר.
כיוון הטיית הרגליים לרוב יספר לנו על בחירתן/ העדפתן "לאן להגיע" או עד כמה אנחנו נוכחים כרגע במפגש. לרוב כאשר כפות רגלינו יינטו החוצה ולא לכיוון הצד השני, הוא עלול לחוש שאנחנו כבר "חצי דרך החוצה מהשיחה" ובצדק.
גם הנטייה שלהן להתכנס פנימה או להיפתח (כעמידה ראשונה בבלט) תספר על על כמה, בעומק המנטלי של היציבות שלנו אנחנו מכונסים פנימה בעצמנו או פתוחים ומוכנים להיחשף לסביבה.
הכל מתחיל ברגליים, הן האיבר שמחבר בינינו לבין הקרקע, הן נושאות את נטל הגוף ויש להן אחריות רצינית על השדרים שאנו משדרים, גם אם הן מסתתרות מתחת לשולחן ונדמה לנו שלא רואים אותן- מה שקורה להן ישפיע קרוב לוודאי על שארית הגוף.
יש לכם שאלה שתרצו שאעלה אליה?
כתבו לי כאן בתגובות או בפרטי או בהודעה פרטית!
איזה סוג אנשים אתם?
דייקנים או מאחרים?
בואו נדבר רגע על איחורים ועל המשמעויות שלהם (אפילו בזום)
רובינו לא מתכננים לאחר.. ברור לנו שזה מסר שלילי שאנחנו מעבירים, ברור לנו גם כמה חשובה הדוגמא האישית שלנו בעניין הזה על העובדים שלנו או הקולגות שלנו, ובכל זאת קורה שאנחנו מאחרים למקומות.. ואם נודה בזה, לא מעט.
חשבתם על זה שאיחור הוא בעצם מסר לא מילולי שאנחנו משדרים עוד לפני שהגענו? כן, כחלק מהמסרים הלא מילוליים שאנו משדרים, האיחור הוא המסר הראשון שיפתח עבורינו את הדלת (או לא) עוד לפני שנכנסנו בה. משם הגיע המושג " איחור אופנתי" ..
אגב, גם כשאנחנו מקדימים לפגישה אנחנו משדרים מסר.
אז מהם המסרים הלא מילוליים שאנחנו מספרים על עצמנו בכל אחד מאלו?
המקדימים מבינינו יעבירו את המסר שהם דייקנים, מכבדים את זמנו של האחר, רציניים ומחוייבים, אבל אם מדובר בהקדמה רצינית מאוד ייתכן שיעבור דוקא המסר שהם לא מאורגנים ולא חישבו נכון את הזמנים, שהם מרוגשים יתר על המידה לקראת הפגישה או אפילו אובססיביים ולא סומכים על שיקול הדעת שלהם.
כשאנחנו מאחרים (גם לפגישת זום) סיכוי טוב שלא מעט אנשים יסיקו עלינו את המסקנות הבאות-
" הוא לא מכבד אותי, לא אדם רציני, מפוזר, לא מאופס על עצמו, אין לו משמעת עצמית, אי אפשר לסמוך עליו והמפתיעה מכולן- מי שלא מגיע בזמן- לא יספק לי עבודה בזמן ולא ישלם לי בזמן"
גם אם לא התכוונו ( ובטח לא התכוונו) שעוד לפני שפגשנו את הבן אדם זה מה שהוא יחשוב עלינו , יש סיכוי טוב מאוד שזה מה שיקרה. ואם זה בכל זאת קורה- תמצאו תירוץ טוב לאיחור, שימו אותו על השולחן ונטרלו את האפשרות לפרשנות הזו.
אז איזה סוג של אנשים אתם? דייקנים או מאחרים?
כתבו לי בתגובות!
בכל הסדנאות שלי וגם במפגשים אישיים הרבה שואלים אותי על קנקים.
בדרך כלל מי שנוטה להוציא קנקנים לא תמיד מבין את התגובות של הסביבה לזה
"מה הבעיה אני בסה"כ משחרר קנקנים כדי להרגיש נעים יותר"
אז קודם כל בואו נשים על השולחן את הפער שיש בין זה שמוציא את הקנקים (לשחרר מתח או תקיעות) לבין זה שצופה בפעולה ובדרך כלל נכנס ממנה למתח.
הוצאת קנקים זו פעולה שבה מכופפים מותחים או מניעים את המפרקים. הפעולה עצמה נותנת תחושה שאנחנו מפרקים את החיבורים של הגוף שלנו, ואנחנו בעצם מכריחים את מי שמולנו, מבלי הסכמתו, לצפות ב"פירוק והרכבה" ולכן התחושה בקרב הצד השני היא כל כך אלימה. זה יכול להתפרש כעצבנות, חוסר פניות רגשית וחוסר הקשבה. כשאנחנו עדים לתהליך פירוק כלשהו, זה יכול להיות פירוק של מכשיר, לצורך הדימוי, אנחנו מיד מדמיינים את סוף התהליך-איך זה ייראה כשזה יהיה מפורק לגמרי. תהליך דימיון דומה קורה במוח שלנו גם כשיש סימן ולו הקטן ביותר של פירוק חיבור כלשהו גם בגוף, לא סתם אומרים לנו כשאנחנו מוציאים קנקים "אם תמשיך – כל הגוף שלך ירעד" מכירים את האמירה הזו? מבחינתם – זה בסוף יתפרק לגמרי והם מרימים לנו דגל שחור של " סכנה! היזהרו!".
גם לכם יש שאלה שתרצו לשאול אותי?
